<h1>שו"ת הרשב"א ח"א סימן תרי"ח</h1>
<h2>דף כג:</h2>
שאלת באחד שהקדיש נכסיו ואין לו נכסים אחרים והיה חייב לחבירו מנה קודם שהקדיש. תשובה המלוה גובה מן ההקדש דסתם הקדש לעניים. ואפילו בהקדש בדק הבית גובה, וכן שנינו בערכין פרק שום היתומים [כ"ג ע"ב] המקדיש נכסיו והיה עליו כתובת אשה ובעל חוב הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה כל הנכסים האלו על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב בחובו, ואמרינן בגמרא מאי טעמא גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. ואלו היו הנכסים מטלטלין אם יש בשטר חוב מטלטלי אגב מקרקעי גובה מהם, וכדאמרינן [ב"ק י"א ע"ב] עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה מהן. ונראה לי דהוא הדין נתנו במתנה כמכירה [דמי] כדאמרינן ריש הניזקין [גיטין נ' ע"ב] גבי לגבות מן הזבורית. וכן הדין בהקדש בזמן שהוא לעניים. בשטרי חוב אם הוא שכיב מרע הוי הקדש דדבריו ככתובין וכמסורין דמו הא ראיה שכיב מרע שאמר הלואתו לפלוני [ב"ב קמ"ח ע"א], אם היה הקדשו אינו הקדש משום דבעיא הקדש דומיא דביתו [ב"ק ס"ח ע"ב] וכאן גוף השטרות אינן ממון והשעבוד אינו של מלוה עד שיגבנו דקיימא לן פרק כל שעה [פסחים ל' ע"ב] דבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה וזבין מלוה ואקדיש מלוה לא עשה ולא כלום. מיהו בשכיב מרע דבריו ככתובין וכמסורין וקנה הקדש. ומה שאמרו [כתובות נ"ט ע"ב] אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל לא נאמר כן בבעל חוב דהתם בקונם דהוי קדושת הגוף מוציא מידי שעבוד וכדרבא דאמר [שם] הקדש חמץ ושחרור וכו', ובקונם דהוה ליה קדושת הגוף הוצרכו לומר ואלמוה לשעבודיה דבעל וכן במדיר את אשתו אלמוה לשעבודיה דאשה. והוא הדין דקיימא לן שעבודא דאוריתא וכמו שאמר בירושלמי [כתובות פ"ז ה"א] גבי המדיר את אשתו וכי אדם נודר שלא לפרוע חובו ואמרו תפתר כמאן דאמר מזונות דרבנן וממנה אתה למד לדידן דקיימא לן שעבודא דאוריתא גובה מהן, ע"כ.
